<h1>ראבי"ה סימן אלף י"ט</h1>
<h2>דף מה:</h2>
והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. לרמי בר חמא משמע התם בפרק כל הנשבעין (מ"ה ע"ב) דסבירא ליה דאי טען לא היו דברים מעולם דפטור משבועה. ואזדא לטעמיה דתני רמי בר חמא בפרק הגוזל (ק"ז ע"א) ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, דלית ליה עירוב פרשיות וחייב שבועה כשטוען נגנב מקצת. קשיא ואמאי לא מהימן על ידי מיגו שהיה יכול לכפור שנגנב. דאין אדם מעיז וכו' לא שייך הכא למימר, דהא אינו יודע התובע בדבר דאינו בוש לכל הפתרונים והוי משיב אבידה. והכא לא שייך למימר איערומי קא מערים. ושמעתי רבותינו מתרצים, דכי מדייקת בפרק שנים אוחזין (ה' ע"א) מוקמינן על כורחי' להך דרמי בר חמא בג' פרות, דאמר חדא לא היו דברים מעולם ואידך מתה בפשיעה ואידך מתה באונס ולא הילך הוא. וא"כ אותה שטוען לא היו דברים מעולם משמע (שעומדין) [שעומדת] לפניו ואינו חפץ להשיבה דלאו הילך הוא. וכל שכן למאן (דאית) [דלית] ליה הילך שצריך שתעמוד קמן ולא יכפור בכל. והאי דמוקי לה בג' פרות משום דשבועת שומרין דקרא אינו מיירי בכופר בכל אלא בחדא ואומר נאנסו כדכתיב (שמות כ"ב ט') או נשבר וגו' שבועת ה' וגו'. וכתיב כי הוא זה ולא זה דהיינו לא היו דברים מעולם הילכך לא משכחת לה בתרי פרות. ואית דמוקי לה בד' פרות בפרק השואל [צ"ח ע"א]. ואכתי יש לשאל ליהמן על ההיא דטענת אונס מיגו שהיה יכול לומר שניהם מתו באונס ולא בפשיעה. ויש להשיב, המיגו אינו שקול, שאילו אמר שתיהן נאנסו וחדא לא היו דברים מעולם, הרי כופר ואינו רוצה לשלם כלום. וא"כ מעיז פניו ועקר לחזקה דאין אדם מעיז פניו. אבל כשהוא אומר חדא בפשיעה, הרי מודה במקצת ואישתמוטי קא מישתמיט. הילכך כיון שאינן שקולין לא אמרינן מיגו. ואע"ג דרמי בר חמא לית ליה טעמא דאינו מעיז בפקדון, דהא ר' חייא בר' יוסף איהו קאמר (ב"ק ק"ז ע"א) אבל בפיקדון לא משום דמעיז, דאינו יודע, מכלל דרמי בר חמא סבירא ליה אע"ג דמעיז בעינן כפירה במקצת והודאה במקצת דגזירת הכתוב היא, מכל מקום המיגו אינו שקול, שלעולם אדם טוען דבר הנשמע לאוזן. וא"ת הא פרכינן בפרק כל הנשבעין (מ"ה ע"ב) שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה גבי נאנסו הא איכא מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, ומשני דאפקיד ליה בעדים. והתם אינו שקול ואפילו הכי אמרינן מיגו. תריץ התם אההיא דאונס פריך דכיון שזה האיש העיז פניו בחדא לא היו דברים מעולם, כך יש לו להעיז על שתים לומר לא היו דברים כמו באחת. הילכך איכא מיגו כיון שהוא אעפ"כ כפרן בדבר הידוע למפקיד. אבל בההיא דפשיעה ניחא לו להודות מלכפור בכל ולומר נאנסו שתיהן ואין כאן פשיעה, והנה מעיז. קצרו של דבר. רמי בר חמא ורבא חברו סבירא להו דד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ולית להו עירוב פרשיות כדמוכח הך דשבועות. ותו דרבא מפרש טעמא דהך דתני רמי בר חמא בפרק הגוזל קמא (ק"ז ע"ב) מקרא, משמע דסבירא ליה הכי. והך דאמר רבא (שם ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, דאית ליה עירוב פרשיות, רבה גרסינן. ושלש מחלוקות בדבר, לרבה דאית ליה עירוב פרשיות כתוב כאן אין צריך הודאה כלל לשבועת שומרין. ולר' חייא בר אבא דלית ליה עירוב פרשיות, לדידיה בשומר חנם אם טוען טענת גנב אינו חייב עד דאיכא הודאה במקצת. ובשאר שומרין כגון שומר שכר והשואל אי נמי שומר חנם [שטען] טענת אבידה בפיקדון, אין צריכין כפירה אלא הודאה בלבד. ולרמי בר חמא ולרבא דילפי' בהגוזל קמא (שם) דילפינן שומר שכר נתינה משומר חנם ושואל מוכי ישאל וא"ו מוסיף על עניין ראשון וילמד תחתון מעליון, כולן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת לבד מטענת שומרין. והכי מוכח בפרק השואל [כד] מדייקת בה. ומסקנא קמייתא דמצרי' הודאה במקצת, אליבא דר' חייא בר אבא אתיא. וכל הני הודאה דקא מסיק לרמי בר חמא בשלש וארבע ולעיל מיניה בשתים ושלש, לא אתיא כרבן גמליאל דאמר טענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן פטור כדמוכח התם בהשואל, דכל שתי ברייות חשיב שתי מינין אפילו אם דומין זה לזה. וכן קיבלתי מאבא מרי שקיבל מרבותיו זה הכלל האחרון. ואי קשיא למאן דאית ליה עירוב פרשיות מוקי לה במלוה גרידא, ובריש מסכת' סנהדרין (ב' ע"ב) אמרינן אי קסבר עירוב פרשיות ליבעי נמי מומחין בהודאות והלוואות כמו (בה') [בד'] שומרין. ואמאי במלוה גרידא הוה לו לאוקומיה. ונראה לי בעיניי הא דעקר ליה מפשטיה ומוקי לה במלוה, היינו מסברא, כדמפרש טעמא מפני מה אמרו מודה במקצת הטענה ישבע וכו' עד והני מילי במלוה אבל בפיקדון לא מעיז, אבל כי אמרינן במלוה מומחין אע"ג דאיכא נעילת דלת, כ"ש בפיקדון דבעינן מומחין והכל לפי הסברא. ומסיק ואי קסבר אין עירוב פרשיות אפילו שלשה מנלן, בהודאות והלואות והאיכא נעילת דלת. ומזה הדרך לא תסור. אבי העזרי.
בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע' ע"ב) פסק רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה. דסבירא ליה המפקיד אצל חברו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ובפרק כל הנשבעין (מ"ה ע"ב) מסקינן מכלל דתרווייהו ס"ל, פירוש רמי בר חמא ורבא, המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים. וקשיא דרבא אדרבא. ותו קשיא לי דבשבועות (שם) קא פריך מתוך שיכול לומר החזרתיו יכול לומר נאנסו, אלמא דהחזרתיו לך פשיטא ליה דפטור בלא מיגו דנאנסו, שאם לא כן היא גופא מנא ליה דפטור וקא מגמרה אנאנסו, ובפרק המוכר את הבית (שם ע"א) משמע להפך דפשיטא ליה הך דנאנסו אבל בהחזרתיו לך מספקא ליה לרב עמרם. ופירוקא דאיסתבר (לרבה) [לרבותינו] דנאנסו פשיטא לן דלכל הפחות בשומרין (ופטור משבועה) [דפטור בשבועה] כדכתיב (שמות כ"ב ט') ומת או נשבר וגו' שבועת ה' וגו'. והחזרתיו לך נמי פשיטא לן דלכל הפחות ישבע אם הפקיד אצלו בשטר על ידי מיגו דנאנסו בפרק המוכר. ואהא קא מתמה תלמודא בשבועות (מ"ה ע"ב) בנאנסו אמאי חייביה רחמנא בשבועה, הא איכא מיגו דלא היו דברים מעולם או דהחזרתיו לך ופטור משבועה דאין כאן הודאה במקצת. ומשני דאפקיד ליה בשטר, דאי איפשר להיפטר מפירעון (או) [ד]לכל הפחות נפטר בשבועה כדאמרינן בהמוכר. הכא נמי בנאנסו. ובפרק המוכר מיבעיא ליה בהחזרתיו לך אם ישלם או יפטר בשבועה, ומסיק כי היכי דבנאנסו נשבע ולא משלם הכא נמי בהחזרתיו לך דבשטר לא יפטר משניהם. כללא דמילתא בשבועות קא דייק אשבועה ובהמוכר מיבעיא ליה אפירעון. ואי קשיא דבפרק המוכר אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ובחזקת הבתים הלכה אומן אין לו חזקה (מ"ה ע"א) גרסינן אמר רבא לא שנו אלא שמסר לו בעדים וכו' עד בעדים נמי לימא מגו דאי בעי אמר החזרתי לך, ומשני לה שפיר. ואמאי לא פריך לה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ופטור בשבועה. ויש לומר במפקיד בשטר שניהם שקולין נאנסו והחזרתיו, שבשניהם אינו בוש לטעון, ושני הדברים איפשר להיות אמיתי' ונשמעים לאוזן שאינו משנה את הידוע, אבל גבי אומן אע"ג דאיכא מיגו דנאנסו לא מהימן למימר לקוח הוא בידי, שניכרין עיקר הדברים כי אומן הוא וגם הצריכוהו להחזיר לו בעדים, הילכך לא מהימן על ידי מיגו. ועוד דנאנסו קלא אית ליה. אבל אי אפקיד בעדים, החזרתיו לך ולקוח הוא בידי שניהם שקולים הם, כיון שהאמינוהו להחזיר לו בלא עדים נאמן לומר לקוח הוא בידי לפי סברת המקשה. וכן קיבלתי מרבותיי. וכן משמע(י') בפ"ב דכתובות (י"ח ע"ב) גבי אנוסין היינו מחמת ממון דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע, אע"ג דאיכא מיגו. דאמרינן אינם שקולין שני הדברים הללו, שמתוך שחצופין להודות שמפני ממון עשו לא מהימני מפני מיגו. ולא כפירוש ר"ש שפירש (שם) שמטעם קריבות הוי רשע ולא מהימן אמיגו, דא"כ ביטלת רוב מיגו שבתלמוד דקרוב הוי לעצמו.
